היא הגיעה אלי במסגרת תהליך אימון, המטרה היתה לטפל בה בגלל מחלת הסרטן שיש לה. אחד הדברים הראשונים שהתמקדנו בהם היה החיים עצמם, רגע לפני שאנחנו נוגעים במחלה עצמה ואיך מתנהלים מולה. אחד הדברים שגילינו היה שהיא נעלבת מאנשים בסביבתה. ניסיתי להבין מה זה אומר נעלבת.
ואז היא הסבירה:
אני מבקשת שיעשו משהו לקראת החג והם אומרים כן ולא עושים אחר כך מציגים את עצמם כאילו עזרו והיו שם למעני. מזה אני נעלבת.
מכיוון שהמילה נעלבת כבר צצה בכמה מפגשים החלטתי לעבוד על הנושא איתה:
שוב חוזרת המילה הזו אצלך אמרתי לה, בואי נדבר עליה.
מה זה אומר מבחינתך נעלבת?
זה רגישות יתר שלי.
מה זה אומר?
אני מתרגמת את הסיטואציה כנראה לא נכון.
מה את מרגישה?
לא מכבדים אותי, לא מתייחסים אלי.
כלומר? מה את מרגישה?
אני נטושה.
ממתי את מרגישה נטושה?
כל החיים, אף פעם לא התייחסו אלי ברצינות, אפילו בגדים תמיד קיבלתי מאחותי הגדולה, אני זוכרת נעליים אדומות שקנו לי בפעם הראשונה כשהייתי בת 12.
ואיך את מרגישה עם זה?
לפעמים אני עושה דווקא לסביבה.
מה זה אומר?
אין לי כח לנשום.
מה זה אומר?
אני עושה את הדברים בקצב שלי ואז יוצא שאני מאחרת לכל מקום. את רואה אפילו אלייך שאת מציבה לי גבולות אני מאחרת. עכשיו אני יותר מודעת לאיחור.
אז מה בעצם את אומרת? מה הסיבות לאיחור שלך?
לא יודעת.
מה קורה כשאת מאחרת?
כועסים עלי, אבל לא איכפת לי. אני עושה מה שצריך בקצב שלי.
מה זה גורם לך להרגיש כשאת מאחרת?
מתייחסים לאיחור שלי – מתייחסים אלי – אפילו כשכועסים עלי. לא איכפת לי.
מה עולה בך באותו רגע כשמתייחסים לאיחור שלך?
רואים אותי.
יופי. אז מה את מבינה מזה?
שאני נעלבת כי לא רואים אותי.
אז כאן בעצם יצא המרצע מן השק:
אני נעלבת שלא רואים אותי ואני מאחרת כדי שיראו אותי.
תהליך האימון חשף בפניה את ההרגל של האיחורים, בסופו של דבר, כאשר היתה מודעת לכך הבינה שאין פה משהו אישי נגדה ושהיא יכולה לשים את ההעלבות בצד. כמו כן האיחורים פחתו מכיוון שהבינה שרואים אותה בכל מקרה.
אימון חולים כרוניים הינו אימון אישי שבו אנחנו מתייחסים לכל הרבדים אצל האדם החולה.
לעיתים קרובות, כאשר המתאמן חולה במחלה כרונית, הוא שם את מרצו על המחלה ו"שוכח" את ההתנהלות שלו הרגילה בחיים, המחלה מנהלת את חייו ולא הוא מנהל את המחלה.
כאשר אני בתהליך האימון מציפה דברים נוספים, ההתנהלות של החולה מול המחלה הופכת להיות אפקטיבית יותר, החולצה מבין שהמחלה לא מנהלת את חייו, אלא הרגלים שלא משרתים אותו שהתקבעו אצלו לאורך החיים לפעמים הרבה מאוד שנים לפני פרוץ המחלה.
תהליך האימון של החולה הכרוני בעצם נוגע בהרגלים שלו, דרך זה הוא משפר את איכות חייו ויכול להעלות את הכושר בהתנהלות תקינה מול המחלה.
לפרטים נוספים – צרו קשר עכשיו,
אפרת סטביצקי
מאמנת חולים כרוניים, מבריאה אנשים ועסקים
054-4364613